למתמחים יש מערכת יחסים ארוכה עם מוסדות הר"י. הצעד הנוכחי של הקמת ארגון עובדים עצמאי הוא הבשלה של תהליכים רבי שנים, כשהגענו לבסוף למסקנה שהר"י בוחרים לייצג קבוצה קטנה של רופאים בלבד תוך הקרבת הייצוג של מרבית הרופאים, והמתמחים בינהם.

מערכת היחסים של הרופאים הצעירים והר"י, החל משנות ה-60 המוקדמות:

 עדויות לחוסר הייצוג של הר"י את המתמחים ניתן לראות החל משנות ה- 60, כפי שניתן לקרוא בספר "כוחה של מומחיות: ההסתדרות הרפואית בישראל" (מכון ירושלים לחקר ישראל, 1990):

"מוסדות הר"י אוישו שנים רבות בותיקים שמנעו חדירת צעירים לעמדות הנהגה. אחד הצעירים נתן ביטוי בכתב לתרעומתו:

קיימת הרגשה שהייצוג במוסדות הר"י קופא על שמריו; אותם אנשים מחזיקים באותם תפקידים שנים רבות ואין כמעט חילופין. הועד המרכזי היוצא בוחר לפני הועידה ועדה מתמדת הזהה כמעט בהרכבה לועד המרכזי, וזו בוחרת את עצמה, למעשה לועד מרכזי החדש. מעגל נצחי זה מונע הזרמת דם חדש ורעיונות חדשים למוסדות הר"י"
(ע. כרמון, "על ועידות, ועדות, צירים וצעירים", שם, אוגוסט 1968)

מובאות עדויות בנוגע לוועידה ה-30 של הר"י (1962):

"... כל ניסיונותיהם של הצעירים להגביל את תקופת הכהונה עלו בתוהו... הרכב הועדות הנציח את עצמו ויצר הנהגה אוליגרכית, שלצעירים לא היתה בה דריסת רגל. בוועידה ה-30 אמר אחד הנציגים: "התאכזתי כשראיתי את פני הועידה הזו וכמעט לא ראיתי צעירים בינהם. כנראה, אין הזדהות בין המגמה והמטרה של הדור הצעיר [...] ובין השאיפות של ההסתדרות הרפואית."

הספר מרחיב עוד כך שהצעירים לא הצטרפו להר"י משום שבעוד אלו רצו לקחת חלק מרכזי בעיצוב מדיניות הבריאות בישראל, הר"י "נאבקה על פרוטות" (ד"ר לירון).

מחברת הספר כותבת כי תסכול הרופאים הצעירים בתקופה זו היה קשור במספר נושאים, בינהם: "מחסור כרוני בתקנים הטיל עליהם עומס רב", חוסר ייצוג והעדר פיקוח על תוכניות ההתמחות "שיצקו דלק על מדורת התסכול של הרופאים הצעירים. עיקר הטענות הופנה כלפי המועצה המדעית, שלצעירים כמעט שלא היה בה יצוג. הליקוים בתפקודה של המועצה נתפשו כאחת התוצאות של שלטון הותיקים, שבעיותיהם של צעירי הר"י אינה מטרידה את מנוחתם. למרות זאת מרדו צעירי הר"י בהנהגה רק פעם אחת [...] בדרך כלל הלכו בתלם."

"[...] פועל יוצא של סיבות אלו היה, כאמור, מערכת ההנהגה, שלצעירים לא היה בה יצוג. למרות זאת לא התארגנו הצעירים בחטיבה נפרדת כפי שקרה בסקנדינביה [...] אלא השתלבו בהר"י.

[...] למרות שהועלתה הצעה (על ידי אחד הרופאים הותיקים) להקים ארגון עצמאי, מעין משמרת צעירה, כדי לקדם את מעמדם של הצעירים בתוך ההסתדרות הרפואית, זו לא מומשה.

[...] הנהגת הר"י לא פתחה שעריה בפני צעירים. אחד מהם התבטא בחריפות כנגד סגירותו של המנגנון: ׳מושכי החוטים הסתגרו בחדרים לשם החלטות, ואיש מהצירים לא שמע אותם... כל ניסיון להפיח קצת רוח חיה, ללמוד משגיאות העבר נתקל בהתנגדות עיקשת, אשר אם לא מצאה את ביטויה בנאומים, הרי שהשתקפה יפה בפתרונים פרוצדורלים, שהובילו את הנושא העיקרי של הישיבה לפסים של תרגילים מתמטים׳".

סוף שנות ה-90 והמאבק לקיצור התורנויות מ- 32 ל- 26 שעות:

במאי 1951 הוצא "היתר כללי להעבדה במנוחה השבועית ובשעות נוספות במפעלים רפואיים ובמוסדות לטיפול בזקנים או בילדים" המגביל את מספר השעות הנוספות המותרות לרופאים וקובע מנגנון למנוחת פיצוי למי שנדרשו לעבוד במהלך סוף השבוע. למרות זאת עד לשנת 2000 המשיכו המתמחים להיות מועסקים בתורנויות בנות 32 שעות וללא מנוחה שבועית, דבר שעוגן על ידי שורה של הסכמים קיבוציים שנחתמו בין הר"י, המדינה והמעסיקים.

לתהליך שקדם לקיצור התורנויות מ-32 שעות ל-26 כפי שנהוג כיום, קדם מאבק משפטי שהובל על ידי המתמחים: בספטמבר 1999 הגיש "ארגון הרופאים המתמחים בישראל" (הבהרה- ארגון ותיק, שאינו מרשם- מדובר בניסיון התארגנות קודם של מתמחים) עתירה כנגד שר העבודה והרווחה ושר האוצר (בג"ץ 6576/99 ארגון הרופאים המתמחים בישראל נ' שר העבודה והרווחה ואח'), בה נתבקשו צווי ביניים בכדי למנוע משר העבודה והרווחה ושר האוצר מלחתום על הסכם קיבוצי עם הר"י בו מוסדר היקף שעות עבודתם ומנוחתם של הרופאים בישראל מבלי שהמתמחים השתתפו בדיונים המקדימים ובמו"מ שהוביל לגיבוש אותו הסדר, וגם כי לא יחתמו על הסכם קיבוצי שאינו מגביל את שעות העבודה של הרופאים המתמחים ל-17 שעות רצופות לכל היותר. ב- 27.12.1999 הוציא כב' השופט חשין צווי ביניים כמבוקש.

במרץ 2000, בעוד העתירה תלויה ועומדת, צוות בין משרדי שוקד על גיבוש התשובה, ומתקיים הליך גישור בין הצדדים, פרצה שביתת רופאים במגזר הציבורי אשר נמשכה 127 ימים, ואשר הסתיימה ביולי 2000, עם חתימת הצדדים על הסכם קיבוצי חדש בו עוגנו, בין היתר, המסקנות אליהן הגיע הצוות הבין משרדי, מסקנות להן הסכימו הר"י ונציגי הרופאים המתמחים, שנטלו חלק בהליך גישור שהתקיים במהלך השביתה.

בהסכם הקיבוצי נקבע קיצור משך התורנויות- משכה של תורנות לא יעלה על 24 שעות, ולכל היותר 26 שעות וכי לאחר התורנות יהיו הרופאים זכאים למנוחה בת 24 שעות לפחות.

נוכח האמור, ביום 31.5.2001 בית המשפט התבקש להורות על הוספת תקנים לרופאים מתמחים בכדי לענות על הצורך שנוצר עקב קיצור התורנויות וימי המנוחה שנקבעו בהסכם. בתגובה לכך משרדי הבריאות והאוצר הגיעו לסיכום לפיו יוקצו החל משנת 2002 תקציב למימון 200 תקני מתמחים נוספים.

בעוד שהיו מי שיצאו מקרב הר"י נגד קיצור התורנויות מ- 32 ל- 26 שעות משיקולים שונים הנשמעים גם כיום (פגיעה בהכשרה, ירידה בשכר, רצף טיפולי ועוד ועוד), המתמחים לא נרתעו מההתנגדויות שמקורן היה באינטרסים זרים, ובאין מי שיקשיב להם הובילו מאבק עיקש שבסופו קוצרו התורנויות והוספו תקנים ייעודיים לכך. למותר לציין, שמשקוצרו התורנויות כל אותן טענות והתנגדויות היו כלא היו- שכר המתמחים לא נפגע, ואיש לא קם וזעק יותר על פגיעה בהכשרה וברצף הטיפולי.

שנות האלפיים והקשר של מרשם והר"י:

"בשנת 2006 הוקמה יחידה של מתמחים שפנו אלינו, של הר"י עם יורם בלשר שעמד בראש הר"י [...], גוף שעדיין חי, קיים, נושם ופועל. כרגע זו עמותה שקוראים לה עמותת מרשם. [...] היום על פי הסכמים קיבוציים, משך משמרת של מתמחה היא 26 שעות. לעומת ארצות אחרות באירופה ובארצות הברית, מדובר במספר שעות שהוא בלתי אפשרי. בעולם נהוג 16 שעות במשמרת, או קצת יותר. גם המסגרת של 26 שעות האלה לא נשמרת. לעתים קרובות מתמחים עובדים במשמרת רצופה של יותר מ-30 שעות. ההסכם הקיבוצי מדבר על 6 תורנויות בחודש. בפועל, דיברו איתי מתמחים שעבדו גם 10 תורנויות בחודש. זה לא ייאמן שהדבר הזה מתרחש. יש בזה דבר שהוא על גבול ההתעללות הפיזית."

(חה"כ שלי יחימוביץ, ישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, 06/07/2010 בנושא הפרת זכויות חמורה של הרופאים המתמחים ופגיעה במערכת הבריאות הציבורית )

הקשר של המתמחים שהקימו את מרשם עם הר"י החל ב- 2006 סביב עומס התורנויות (עוד טרם הקמת עמותת מרשם בשנת 2010). הנושאים שעלו היו בהתאם להסכמים קודמים, ובינהם: הגבלה ל- 6 תורנויות בחודש, שחרור ב- 10:00 לאחר תורנות, אכיפת חוק שעות עבודה ומנוחה ועוד.

הר"י אפשרו למראית עין מעורבות של מתמחים, הזמינו לכנסים והשתלמויות אבל שמרו מאוד שלא לאפשר למהלך אמיתי לצאת לדרך.

כפי שמעידים ותיקי מרשם, לכאורה היתה עבודה משותפת על בחינת צעדים משפטיים ואחרים אבל בפועל זו היתה דרך לרסן ולשלוט בפעילות של מרשם. עד 2010 התרוץ של הר"י היה שכל עוד מתקיימים דיוני הבוררות (מדובר בבוררות של 10 שנים - פרי הסכמי 2000) יש התנגשות בין אותה בוררות וצעדים משפטיים לטובת המתמחים, שמוסמסו לכן. בהמשך הטענה התחלפה לחשש משימוש בחוק שעות עבודה ומנוחה כיוון שהדבר יביא להחלת העברת כרטיס נוכחות שהר"י התנגדו לו. בכל פעם שהמתמחים פנו להר"י, הם נתקלו בתרוץ אחר.

מרשם היתה שותפה לדיונים במהלך 2009 ו- 2010, כולל נטילת חלק בועידה מקדימה לועידת הר"י ב- 2009 בה הוכרזו יעדים הנוגעים ליחסי עבודה הקשורים במתמחים, מיותר לציין שכלום מזה לא בוצע. בתקופה זו מרשם עזרה ליצירת קשר בין מתמחים להר"י ולשפר את הקשר עם המתמחים.

למרות זאת נשמר קשר בין מרשם להר"י עד 2011: במהלך 2010 מרשם אספה עשרות עדויות של מתמחים שעושים יותר תורנויות משאמורים. בנוגע לכך היתה ב- 17.3.2010 פגישה רבת משתתפים בין נציגי מרשם לראשי הר"י (כולל יו"ר הר"י, ד"ר אידלמן ומזכ"לית הר"י, לאה ופנר) בה הר"י הודיעו למרשם שיתנגדו לתביעה בנוגע למספר התורנויות ואי מתן יום מנוחה חלופי עבור תורנות סוף שבוע אותה ניסו נציגי מרשם דאז לקדם מתוך הר"י. באותה הפגישה הודיעו ראשי הר"י למרשם שהנתונים שלהם אינם נכונים, טענו ש-8 תורנויות זה לא מספר מספיק לתביעה, ושאין כל עילה לתביעה בנוגע לאי מתן יום מנוחה חלופי בגלל שכל צורת העסקתם, כך נאמר, היא מנגדת לחוק, ולכן (לפי ההגיון של הר"י), לא היה מקום להתמקד רק בעבירה אחת על החוק, בעוד כל ההעסקה היא מחוץ לחוק. נציגי מרשם טענו כי ישמחו להכניס את כל העסקת המתמחים תחת כל החוקים, ולא רק את הנושא של מנוחת סוף השבוע. התביעה מוסמסה.

אידלמן סיכם את הפגישה הזו במילים:
"אתם יכולים לתבוע [...] העמדה של הר"י: אסור לעבור מעל 8 תורנויות, וחוק שעות עבודה לא נוגע לרופאים [...] זה מה שאנחנו נתייצב להגיד בבית הדין"
(מתוך פרוטוקול הפגישה).

בכל זאת, ואחרי ששמעו דברים כאלו שפשוט לא יאמנו, ותיקי מרשם המשיכו לשתף פעולה עם הר"י על מנת לשמור על מראית עין של חזית אחידה, למרות חילוקי הדעות והתרגילים שנעשו מאחורי הקלעים.

סביב הכרזת סכסוך העבודה במרץ 2011 הר"י שמו את המתמחים בחזית- התקשורת התמקדה במתמחים ומרשם עבדה קשה כדי לספק את הסחורה (ראיונות עם מתמחים בכל מקום ובשיתוף פעולה עם הר"י). בשלב הזה הר"י נהנתה מפעילות מרשם שהרי המתמחים 'הצעירים, האידיאלוגים והאמינים' קידמו את המאבק בתקשורת, אך החלה למדר אותם מקבלת מידע בנוגע לשיחות והתקדמות המו"מ עם האוצר. ברגע שהמשא ומתן החל להתקדם הר"י דחקו את נציגי מרשם החוצה ושינו את מוקד יחסי הציבור. זה היה התרגיל הרגיל: אחרי שהציבור הביע את האמפטיה שלו לרופאים, להר"י הייתה היכולת להפעיל מאחורי הקלעים לחצים מול האוצר לטובת אינטרסים ספציפיים ויחודיים לשכבות מסוימות של רופאים, גם אם על חשבון צרכי המתמחים והציבור.

לאט לאט התחילו להדליף למתמחים מתוך חדרי המשא ומתן שהר"י "מוכרים" את המתמחים, ושעיקרי ההתחיבויות של הר"י למתמחים נשחקו עד נעלמו מטיוטות ההסכם. במקביל נזרקו כרגיל לאוויר סיסמאות שהזהירו את מרשם שהאוצר מנסים לפלג את הרופאים, וכי "יש לשמור על אחדותנו". על אף הטיוטות המקוממות שהראו שאכן המתמחים והציבור נשארים מחוץ להסכמים, ואפילו כשהציעו במשרד האוצר לשבת עם המתמחים למו"מ משום שטענו באוצר שברצונם לקדם יוזמות לטובת המתמחים והציבור, אולם בהר"י לא דוחפים לכיוונים האלו במו"מ - בחרו המתמחים ומרשם לשמר את "אחדות הרופאים" ולא פנו למו"מ נפרד מהר"י.

ביולי 2011, בעקבות הדלפת טיוטה סופית של ההסכם הקיבוצי שהתהווה מאחורי הקלעים, וההבנה כי התעלולים של הר"י לא הולכים להפסק עד לרגע החתימה, התפוצצו המתמחים וקמה מחאת המתמחים הידועה וחלק גדול ממטרות מרשם אומצו כקוים האדומים של המאבק שתכליתם היתה לדאוג בפעם הראשונה לצרכי המתמחים והציבור. עמותת מרשם תרמה את הפלטפורמה שלה, על מנת לאפשר לקולות המתמחים להישמע.

באוגוסט 2011 נחתם הסכם קיבוצי עם הר"י, המתמחים הודיעו שאינם מקבלים אותו והמשיכו במאבקם, כשהבינו שהשעה היא קריטית ובאין שותף אמיתי למאבקם. הם בלית ברירה החריפו את הצעדים הפעם ללא כל תאום עם הר"י, שברור היה שאיבדה שליטה על השטח. המתמחים שהושמו בחזית על ידי הר"י, כעת הבינו שהכוח אצלהם, ושינו את חוקי המשחק עם מחאה היסטורית שלא נראתה עד כה במערכת הבריאות, במהלכה יצאו המתמחים להפגנות בכל רחבי הארץ, חסמו צמתים, יצאו לתהלוכה למשרדי הר"י ברמת גן, פתחו בשביתות איטלקיות. שיאה של המחאה היתה כמובן התפטרות  המונית של כ- 800 מתמחים ופתיחת חדר מצב בשל כך במשרד הבריאות, מה שחייב את ראשי המערכת לבוא איתן במו"מ מיידי.

בדצמבר 2011 נחתם הסכם נפרד עם המתמחים, במה שלמעשה היווה את פתיחת ההסכם שנחתם עם הר"י.

מדובר בניצחון לכל הדעות, ובפעם הראשונה שתהליכים של עשרות שנים הובילו למחאת מתמחים יעילה, מאוחדת, עיקשת- שסופה מו"מ מול המדינה וחתימה על הסכם נפרד למתמחים והסכם נפרד להר"י.

בין הישגי המתמחים ב- 2011:  התקבלה דרישתם לא לחתום על הסכם שנותן פחות מ-1000 תקנים, יום מנוחה שבועי, הסדרת עבודה בימי שישי, העלאת תעריף עבור תורנות למתמחים בתת התמחות, קבלת הבהרה כי תורנות מומחים יתבצעו רק לפי צורך, מתן זכאות למומחים צעירים לבצע תורנויות שליש, תגמול עבור התמדה למומחים צעירים, מענקי שלב א' וב', מענקי מצוקה ופריפריה, קביעת תחנות בדיקה ומנגנון של וועדות מעקב בכל אחד מבתי החולים ובהשתתפות נציגי מתמחים (תפקידן יהיה לוודא שהמתמחים לא עושים יותר מ- 6 תורנויות בחודש, אכיפה של שעות תורנות של 26 שעות ולא יותר, הקפדה על יום מנוחה שבועי), מנגנון תגמול עבור בצוע תורנות שביעית ומעלה ועוד.

הישגים אלו התאפשרו הודות לכך שהמתמחים השכילו לנצל את כוחם בנקודת זמן קריטית, וכך כפו על הצדדים פתיחה של הסכם קיבוצי שנחתם, דבר חסר תקדים עבור גוף שאינו ארגון עובדים כלל. זה מלמד על הכוח הגלום בהתארגנות של מתמחים, וניתן רק לשער מה שניתן יהיה להשיג במידה והמתמחים היו מאוגדים באותו הזמן בארגון עובדים עצמאי שגם היה שומר על הישגי המתמחים, שחלקם מוסמס מאז 2011.

לסכסוך העבודה הבא, כדאי מאד למתמחים, אבל גם למומחים, למנהלים ולחולים, שנגיע עם ארגון מתמחים חזק עם מצפון ומצפן, ארגון בעל יכולת להביא לשינוים מרחיקי הלכת הדרושים כל כך למערכת הבריאות.